סיכון בלתי מחושב

האם המדינה מהמרת על חיי אזרחיה

​

בימים אלה, כשמדי יום נורים לעבר מרחבה האווירי של ישראל (משתי זירות מתואמות), טילים מסוגים שונים, הודיע משרד התחבורה, על פתיחה חלקית ומדודה של התעופה האזרחית לטיסות ישראליות יוצאות. על פניו מדובר בצעד הצהרתי ומעשי, הנוגד לחלוטין את הנחיות פיקוד העורף כפי שנתנו לכלל אזרחי המדינה. בבסיס מטרת צעד זה עומד הרצון להשיב את תחושת הביטחון והשגרה לתושבי המדינה. ואולם, בפועל זהו מהלך המעלה שאלות קשות - ובעיקר, האם הסיכון שנלקח הוא אכן סיכון מחושב, או שמא הימור מסוכן על גבם של אזרחים.

 

מסתבר שעם סיומה של עבודת מטה שנערכה במשרד התחבורה, בהשתתפות גורמי הביטחון הרלוונטיים, הוחלט על גיבוש מתווה טיסות יוצאות, לרווחת הציבור. מדובר במתן אישור להמראת מטוסים ישראלים משדה התעופה בן גוריון, בתפוסה שלא תעלה על 170 נוסעים מדי המראה. מספר ימים לאחר מכן הופחת מספר הנוסעים המותר להטסה והועמד על 120 נוסעים מדי טיסה וכיום ההיתר מתייחס ל 50 נוסעים.

 

הבחירה האם לפתוח את השמיים אינה רק החלטה תחבורתית, היא החלטה לאומית. היא משקפת את האופן שבו המדינה מאזנת בין רציפות תפקודית, לבין שמירה על חיי אדם ובאיזון זה, נדמה שהמטוטלת נטתה רחוק מדי לכיוון האופטימיות.

 

נמל התעופה בן גוריון הינו שדה התעופה הבינלאומי העיקרי של מדינת ישראל וככזה הוא נחשב למתקן אסטרטגי בעל חשיבות מהמעלה העליונה ולסמל לאומי. משום כך, השדה נחשב כיעד מובהק לפגיעה בו ומכאן, שכול פעילויותיו השלטוניות מבוצעות בהנחיית המדינה ובאישורה.

 

חשיבותו הלאומית של נתב"ג מתמקדת לא רק בתחומי התעופה, כי אם גם בעניינים הנוגעים לחוסנה של המדינה, יציבות המשק, הכלכלה, התיירות, סחר החליפין, המורל הציבורי וכד'.

 

מכאן, שפגיעה ברחבי השדה, הטרמינל המרכזי או באחד מהמטוסים האזרחיים על נוסעיהם, עלולה לספק לתוקפים את כל מה שהם מחפשים - מספר נפגעים גבוה, פגיעה מוראלית וכלכלית עצומה והד תקשורתי עולמי.

 

קרוב לוודאי שהפעילות התעופתית, בצד הגבלת תדירות הטיסות, נבעה מהרצון לשמור על רציפות תפקודית של המדינה, לאפשר פינוי אזרחים ולאותת על יציבות וריבונות בלתי מתפשרת. הטיעון שנשמע ולפיו מינון הטיסות היוצאות נשקל ומתבצע באופן מבוקר, על בסיס מגבלות מחמירות של ניהול סיכונים נשמע טוב על הנייר, ואולם בפועל ייתכן ולא כך הדבר.

 

קיימת תחושת שווא בקרב הציבור, הנוטה לפרש את פתיחת השמיים החלקית כהוכחה לכך, שהמערכת מוגנת דיה וקיימת תקווה שפגיעה במטוס גדוש נוסעים לא יארע. ואולם, תקווה היא אינה אסטרטגיה - זוהי אשליית ביטחון במלא הדרה. מדובר ב"פרצה הקוראת לגנב" ופער בין תחושת הביטחון שהציבור מקבל, לבין המציאות המבצעית המורכבת הכרוכה בהוצאת הטיסות.

 

כיום בעידן החימושים המצררים המתפצלים, שנורים מספר פעמים ביום לעבר מרכז המדינה, ומכסים שטח נרחב מאד, גדלה לאין שעור התכנות הפגיעה באחד המטוסים שבנתב"ג. חשש זה אינו שולי בלבד, גם אם הפיצוץ עצמו לא ארע בדיוק מעל שטח השדה.

 

מדובר בהיקף סיכון גבוה מאד הנשקף למטוסים עם נוסעים, בכל אחד מהשלבים התפעוליים הנדרשים להוצאת כול טיסה. לא זו אף זו, בנוסף על כך, הסתברות מימוש האיום והסיכון הינם גבוהים. בעיקר אמורים הדברים לאור ניסיון העבר והפגיעות האחרונות במטוסים קטנים שחנו ברחבות החניה השונות בנתב"ג. כאן גם המקום להזכיר את פגיעת הטיל הבליסטי ששוגר מתימן ע"י החותים בבוקר ה 25 במאי לפני פחות משנה - טיל שירוטו כשל והתפוצץ במרחב נתב"ג סמוך לטרמינל 3. במילים פשוטות: מי שקיבל את ההחלטה יודע היטב שהאיום קיים ובכל זאת בוחר לקחת את הסיכון.

 

לגישתי, צריך לשוב פעם נוספת לבחינת טכניקת ניהול הסיכונים המוכרת, במסגרתה מזהים איומים פוטנציאליים, מעריכים את משמעותם, את עוצמת הנזק הנשקף מהם ואת הסתברות התרחשותם.

 

בידנו הבחירה לצמצם התכנות מצב של גיהינום עלי אדמות, ולמנוע אסון רב נפגעים תעופתי בקנה מידה לאומי. זו אינה גזרת גורל, כי אם החלטה מודעת הנמצאת בידנו. כך למשל, ניתן לצמצם את היקף התנועה האווירית היוצאת, באמצעות הקמת וועדת חריגים, שתדון בכל בקשה ובקשה לצאת את המדינה, או להקים נקודות צ'ק אין מוקדמות באתרים שיקבעו.

 

חובת גורמי ביטחון התעופה הישראליים לשקול פעם נוספת לאור המצב המתהווה, האם הסיכון שנלקח הוא אכן סיכון מחושב - או שמא מדובר בהימור מסוכן מדי.

 

כישלון במקרה זה אינו אופציה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אסון רב נפגעים, לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינה ציבורית ולא מבחינה מוסרית ונשאלת השאלה, האם המדינה מוכנה לשלם את המחיר של טעות אחת. זו לא רק החלטה טכנית זו החלטה ערכית. שום תדמית של יציבות שלטונית, או רציפות תפקודית לא שווה את הסיכון המיותר.

 

כותב הדברים:

דני (שליין) שנער

לשעבר, מנהל אגף הביטחון, החרום והסייבר במשרד התחבורה