פרק א - שמיים מסוכנים-פרשת שארם א שייח

​

פיגועי הטרור של שלושים השנים האחרונות במזרח התיכון, אפריקה ואירופה, הבהירו כי האיום על התעופה האזרחית, לרבות הרג המוני בטרמינלים, הוא אחד החמורים ביותר מבין אלה המוכרים לנו. התהודה התקשורתית של פיגועי האוויר, היו ככל הנראה המניע לפגוע בענף זה לאורך שנים. במסלול זה החלו לפעול הארגונים הפלסטיניים בסוף שנות השישים, אחריהם הגיע הטרור השיעי בהובלת ארגון חיזבאללה, והאחרונים שנטלו חלק בפיגועים מעין אלה היו ארגוני הג'יהאד העולמי – אל קאעידה ודאע"ש.

שורה ארוכה של פיגועי תעופה, שבהם הצליחו גורמי טרור לחדור את מערכי האבטחה, הובילו למסקנה אחת עגומה – ברוב המקרים שבהם ניסו מחבלים לפגוע בענף זה, הם הצליחו בכך. מכאן, שניתן להניח כי פיגועי האוויר ימשיכו ככל הנראה להתקיים, שכן ישנם מפגעים יצירתיים ומסוכנים, שמודעים למגבלות אבטחת התעופה ומנסים להתגבר עליהן. מדובר במאבק מוחות שצריך היה להקדים אותו בחשיבה ובהיערכות ולהיות תמיד צעד אחד קדימה לפני המפגעים.

מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר בארה"ב, שבה כשל לחלוטין מערך אבטחת התעופה האמריקאי, הציבה בפני העולם רף סיכון חדש מפני טרור אווירי. סיכון זה, לא פסח גם על ישראל והחשש היה שמטוסי נוסעים הטסים ארצה, עלולים לשמש כפלטפורמה לפיגועים כלפי מטרות איכות בשטח המדינה. כתוצאה מכך, התקבלה בישראל באוגוסט 2003 החלטת ממשלה, שלפיה משרד התחבורה יישא באחריות לביצוע אבחון ופיקוח אחר מטוסים אזרחיים המבקשים להיכנס למרחב האווירי של ישראל.

מתוקף החלטה זו התקיימה באגף הביטחון של משרד התחבורה, בראשו עמדתי, עבודת מטה מקפת, שחלק מפעילותה התמקד באישור שדות תעופה שמהם אמורות היו להמריא טיסות זרות לישראל. המטרה הייתה לוודא שרמת האבטחה בטיסות אלו תהיה הולמת את האיומים, ותמנע אירועי טרור אוויריים קטלניים בדרך ומעל המדינה, באמצעות מטוסי נוסעים זרים גדושי ישראלים.

בתחילת 2015 ביקשו גורמים במצרים למסד קו תעופה משדה התעופה בשארם א-שייח' לנתב"ג. בקו זה אמורות היו לפעול אותה עת חברות תעופה מצריות. העיר שארם סבלה משני אסונות, ונעשו ניסיונות רבים על ידי פרנסיה והשלטון המרכזי להתגבר על הרושם השלילי שאלה הותירו על ענף התיירות.

כך, למשל, ב-2004 המריא משארם מטוס נוסעים של חברת התעופה פלאש איירליינס והתרסק לתוך ים סוף וכל נוסעיו ואנשי הצוות נספו וביולי 2005 התפוצצו בעיר שתי מכוניות תופת וכתוצאה מכך נמנו תשעים הרוגים, בהם תיירים ישראלים.

על רקע מקרים אלה, נקטו המצרים בצעדים כלכליים וביטחוניים רבים ומגוונים, במטרה לעודד ולהחיות את התיירות העולמית למקום, ולהפכו שוב למוקד משיכה מהמעלה הראשונה. במסגרת מאמציהם נכללה גם בקשה מצרית, לקיום טיסות ישירות לישראל משדה התעופה שארם א-שייח'.

החלטנו, כדרך שגרה, שיש לבצע בחינה של אמצעי האבטחה במקום. לבדיקות האלה היו כאמור שני טעמים עיקריים: האחד, למנוע פיצוץ מטוס נוסעים גדוש ישראלים באוויר, והשני, למנוע חטיפה של כלי טיס וריסוקו על נוסעיו מעל יעד אסטרטגי במדינה. מדובר בשני תרחישים שהיווצרותם עלולה לייצר מצב של גיהינום עלי אדמות, לזעזע את שתי המדינות ולהסלים לכלל מצב פוליטי מדיני בינלאומי מסוכן ביותר.

הנחת העבודה הייתה שבחינת שדה התעופה בשארם ואישורו עלולים להיות צעד רגיש ובעייתי, מאחר שבסיני השתולל עדיין טרור של מגוון פלגים השייכים לג'יהאד העולמי וסדרי הביטחון המצריים, כפי שהכרנו משדה התעופה בקהיר, לא היו מהמשופרים. תיארנו לעצמנו שאם ממצאי הבדיקה לא יאפשרו את אישור הטיסות, המצב עלול להעיב על מערכת היחסים בין שתי המדינות.

עקב רגישות ומורכבות הבחינה ובמבט צופה פני עתיד, יצאתי בעצמי לבצע את בדיקת השדה. ירדתי לאילת ומשם במטוס פרטי קטן המראנו, הטייס ואנוכי, לשדה התעופה שארם א-שייח'.

הטיסה בגובה 8,000 רגל הציקה לי מאוד, עקב הלחץ האטמוספרי ששרר בכלי הטייס וירידה בלחצי האוויר והחמצן ששררו במטוס בהעדר מנגנון דחוס. אוזניי כאבו לי מאוד, כך שלא עלה בידי ליהנות מיפי הנוף הנשקף מחלון המטוס.

ברגע שנגעו גלגלי המטוס במסלול הנחיתה, בחום של ארבעים מעלות, פגשתי במנהל השדה, שבירכנו כמקובל בנימוס מופגן ועמד בתוקף על כך שיצטרף לסיור עם אנשי המקצוע הכפופים לו. כבר בתחילת הביקור ועל בסיס התרשמות ראשונית, הבנתי את אשר לפניי. נוסף על טכנולוגיות הדמיה מיושנות שהופעלו בשדה, הציגו לי מארחיי גם כלב הרחה שחור, כחוש ומדובלל שיער, שמשימתו היא לאתר חומרי נפץ על בסיס הכוונה מקצועית. ואולם, כלב זה רבץ במלונה קטנה ורעועה, תשוש, רזה וצמא בחום הנורא. כשירותו המבצעית (של הכלב) לא נראתה לי הגיונית בעליל, והערכתי כי לא ניתן להסתמך לא על טכנולוגיות השיקוף הקיימות בשדה ולא על כלב ההרחה, שיאתרו חומרי נפץ ביעילות הנדרשת.

ממצאי הביקור הצביעו באופן ברור כי הגם שנעשו מאמצים לעמוד בתקני האבטחה הבינלאומיים, ללא צעדי ביטחון נוספים ומשלימים, שייתנו מענה לרמת האיום המוגברת, לא נוכל לאשר למטוסים מצריים עם ישראלים רבים בתוכם לטוס משדה זה לישראל.

עיקר ההתנגדות נבעה מכך שהבחנו בתהליכים פרימיטיביים של בידוק ביטחוני ובבקרה רשלנית ובלתי מקצועית של הנכנסים לאזורים המוגבלים. מכאן גם נבע קושי רב בהתמודדות עם "האיום הפנימי", כלומר עם מפגע הנמנה על צוות השדה.

לאור כל אלה מסרתי מספר ימים מאוחר יותר למצרים דו"ח ממצא, ובו פניה לשדרוג מערכי האבטחה. בקשותינו התקבלו במצרים בזעם רב ובאי רצון מופגן לבצען, גם מכיוון שנדרשה הקצאת משאבים מסוימים לקיימן וגם משום שערוותם הבלתי מקצועית נחשפה.

בצד כל אלה הופעלו עליי לחצים ממשרד החוץ וממשרד ראש הממשלה להתגמש, ולשנות את רוע הגזירה. לחצים אלה באו לידי ביטוי הן בכעס שהופנה כלפיי במסגרת דיוני הערכת מצב והן בדרך של הטלת ספק באשר לקביעותיי המקצועיות, שמא שגויות הן. לא התפשרתי, התעקשתי על "קוצו של יוד" ועמדתי על ביצוע כל ההנחיות שעלו בביקורת. לא יכולתי להיעתר ולהתחשב בניסיונות השכנוע והבקשות שהופנו אליי, מאחר שהייתה ברורה לי התוצאה הנוראה העלולה לנבוע מכשל אבטחתי אפשרי.

מספר חודשים מאוחר יותר, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-31 באוקטובר 2015, המריא משדה התעופה שארם א-שיח' מטוס איירבאס של חברת התעופה הרוסית מטרוג'ט, בדרכו לסנט פטרסבורג. כשעה לאחר המראתו, בהיותו מעל חצי האי סיני שבמצרים, נעלם המטוס ממסכי המכ"ם ושבריו נמצאו מאוחר יותר. כל 224 הנוסעים ואנשי הצוות נספו.

ככל הידוע, למטוס הוחדר בשארם א-שייח' מטען חבלה, על ידי מחבל תומך המדינה האסלאמית, שהייתה לו גישה לשטחים מוגבלים בשדה התעופה. האסון זעזע את כל מי שעסק בסוגיה והדגיש פעם נוספת את חשיבות ביצוע הפיקוח והביקורות אחר יעילות סדרי האבטחה בשדות תעופה בחו"ל.

על אף הפרסומים על כך שהפיגוע במטוס הרוסי בוצע בהשראת דאע"ש, כנקמה על תקיפות חיל האוויר הרוסי את יעדי הארגון בסוריה, הנושא לא אומת מעולם, והארגון שתמיד לקח אחריות ודאג לפרסם כל פיגוע שתק במקרה זה, כנראה לנוכח החשש מתגובת הנגד האיומה הצפויה של הרוסים לאירוע.

אין בליבי ספק שלו אישרתי לטיסות גדושות ישראלים, לפעול משארם ארצה, הן אלה שהיו קרוב לוודאי היעד למפגעים והאסון שהתרחש במטוס הרוסי, עלול היה להתרחש במטוס שהטיס המוני ישראלים מסיני לנתב"ג. מעולם לא קיבלתי החלטה טובה יותר, נכונה יותר.

מקרה זה הוא אירוע מובהק שבו מערך אבטחת התעופה של ישראל סיכל קרוב לוודאי פיגוע טרור אווירי כלפי אזרחי ישראל. פעולת הסיכול נעשתה על בסיס טכניקה של ניהול סיכונים, במסגרתה מזהים סיכונים פוטנציאליים, מעריכים את משמעותם, את עוצמת הנזק הנשקף מהם, את הסתברות התרחשותם ונערכים לטיפול בם.

גופי האבטחה בארץ ובחו"ל למדו להוקיר עשייה זו שלנו. בעקבות המקרה זכיתי לחיזוק חיובי, תמיכה ועידוד בלתי מסויגים גם משלטונות ביטחון התעופה האמריקאים (TSA), שממצאי בדיקתם את שדה התעופה בשארם היו זהים לאלה שלנו. עבודתי בתחום נעשתה אותה עת קלה הרבה יותר. הייתי בטוח בעצמי, חשתי אמונה בצדקת הדרך ומכאן שפחת הצורך להוכיח. קיננה בי תחושה שהרעיונות שעל פיהם פעלתי הם נכונים וצודקים והייתי בהחלט מוכן לקראת האתגרים הבאים, שכן חוויתי קשר ישיר בין נחישות והשקעה להצלחה. אירוע זה היה כנראה אחד המשמעותיים ביותר בחיי המקצועיים.